ושוב אני כותבת חוויות לא נעימות שעברתי יחד עם בעלי בבית חולים
אני מתארת לעצמי דכל מידהיה בית חולים והושפז עבר חוויות לא
נעיומות. מספיק להיות בבית חולים כמה שעות כבר יש חוויות .כל אחד
עובר בצורה אחרת,יש כאילו כמוני שלא כל כך מתרגשים,חושבים שהכל
יעבור בסדר ולא ראוים רע מול העיניים.יש כאילו שתכף מתחילים לתאר
מה יהיה אם כך ,כך וכך יקרה.נו באמת אנחנו בידים של הרופאים
ואחרים שהם בסה"כ גם בני אדם וגם עושים טעויות. חוץ מזה תלוי גם
בחולה ובגופו.יש חולים שכבר רואים המוות מול העיניים ויש חולים
שכבר רוצים לחזור הביתה ולמשיך בחייו.
טוב אני תמיד חושבת ורוד למרות שלא הכל ורוד בחיים. בעלי התחיל
טיפול פיזיוטרפיה מפני שאחרי כל כך הרבה זמן במיטה היה לו קשה
ללכת וכמו כן,יחד כ 10 קילו מפני שלא אכל אוכל מוצק ,רק אינפוזיה.
בנוסף לפיזיוטרפיה ,הוא איבד את הקול בגלל הזונדה וגם שמו לר
קטטר. טוב כך הוא נראה עם קטטר,עם זונדה וגם עם חיתול. ממש
כמו תינוק. וכל שלוש שעות החלפתי לו חיתול. וכך עברו הימים ולילות.
ואני עוזרת לו לקום ,ללכת על הליכון ולעזור לו באוכל ברגע שהורידו
את הזונדה והתחיל לאכול. עדיין אין קול .לוקחים אותו לבדיקות
אף אוזן וגרון כדי לראות אם מהשהו נפגע. וכלום לא נפגע ואחרי כמה
בדיקות הגיעו למסקנה ועם הזמן הקול יחזור - יכול להיות בתוך יום,חודש או חודשים.
הוא כבר נראה יותר טוב ויגיעה הזמן לשיחרור. אני מבקשת שיעבור
שיקום אבל,כרגע אין מקום בביצ חולים שיקומי וצריך לחכות. אוקי נחכה.
ויום אחת אומרים שהוא "משתפר הולך "על הליכון" ואולי ילך הביתה".
אני מתנגדת בכל תוקף ובדקה אחת ,פתאום מוציאים לו מקום ב"שוהם".
ובאותו יום מעבירים אותו לשיקום וזה נספר מחר.
