ראש השנה

 ושוב מסיימיים שנה ומתחילים שנה חדשה . כמה שעובר מהר השנה ,כל 

כך הרבה התחשויות שרק פתחים את העיננים ונגמר השנה . ומה נאחל 

לשנה החדשה ? כן נאחל לעצמינו קודם ואחר כך לאחרים ואחר כך 

לסביבתינו.

טובלנו נאחל קודם כל בריאות ואריכת חיים. כן היום 1/9 אני סוגרת 39 

שנים שאני הגעתי לקיבוץ .כשאני חושבת על הצד שעשיתי ,לא מאמינה 

שהיה לי את העומץ לעזוב חיי העיר ולהכנס לקיבוץ. אומנם הוא נמצא 

באמצע הארץ אבל, נראה לי בהתחלה שהוא היה בסוף הדרך שמאל .

והיני אני ממשיכה לחיות כאן . בהתחלה היה קשה מאוד והיו רגעים 

שרציתי לעזוב ובכל זאת נשארתי .עוברים השנים והיום עם בעל ובת ,אני 

כאן לכל החיים .אז נסיים את חיי כאן ,לא רע בגילי הכל טוב ,שקט 

כלכלי ושלווה .

ומה נאחל למשפחתי : שתמשיכי כמו שהיא , מאושרת ובריאים.

ולסביבתי שתמשיכי לעזור אחד את השני ולשמח את הקהילתנו.

שנה טובה ושכל החטופים יחזרו בהקדם! 

שוהם

  זהו זה  סיימנו בבית חולים ויוצאים לשיקום.הוא מגיע למחלקה פנימית 

בשיקום "שוהם" שבפרדס חנה .יורד מהאמבולנס בהליכון ישר לחדר 

,למיטה וכל אחרי הצהריים נשאר במיטה לנוח.


 רק מחרת בבוקר מגיע רופא עם הצוות לבדיקה והיכרות .גם כן מגיעה 

עובדת סוציאלית, פיזיוטרפיסט, מרפא בעיסוק וקליניקאית תקשורת. 

הטיפולים מתחילים בקצב .תוך יום מורידים חיטול ואחרי כמה ימים גם 

את ההליכון. אבל הקול אננו. כאן אין הרבה חופש קצת משטר מנוחה 

כמו למשל :טיפולים כל בוקר ,צהריים ומשעה 2 עד 4 מנוחה ,כולם 

לחדרים לנוח .מ-4 יכולים לקבל אורחים וגם מקבלים מקלחת( יום כן יום 

לא).בתוך זמן מסויים ,לפי משראיתי בן אדם יוצא כמעט שלם הביתה 

.וזה משקרה ,אחרי טיפולים אינטנסיבים, הוא חוזר הביתה אבל 

,בהליכה, כמו שאני אמרתי,לא על "ארבע אלא על שתים" וממשיך לקבל 

טיפול של פיזיוטרפיסט בבית.פעמיים בשבוע ,רבע שעה חזק מאוד .הוא 

מתחיל להבריא ורק אחרי חודש שהוא בבית פתאם יום אחד הקול חוזר 

כאילו לא קרה כלום. איזה עושר.

 חזרנו לבקר בשיקום ולראות לאנשי הצוות איך הוא נראה וגם להשמיע 

את קולו. כולם שמחו .ואני מתחילה לחזור לחיי ולעשיה שעזבתי 

לתקופת המחלה.

מקווה שהכל ימשיך כמו שאז וכולנו נהיה בריאים!

עוד מהחוויות שבבית חולים

ושוב אני כותבת חוויות לא נעימות שעברתי יחד עם בעלי בבית חולים

אני מתארת לעצמי דכל מידהיה בית חולים והושפז עבר חוויות לא

 נעיומות. מספיק להיות בבית חולים כמה שעות כבר יש חוויות .כל אחד

 עובר בצורה אחרת,יש כאילו כמוני שלא כל כך מתרגשים,חושבים שהכל

 יעבור בסדר ולא ראוים רע מול העיניים.יש כאילו שתכף מתחילים לתאר

 מה יהיה אם כך ,כך וכך יקרה.נו באמת אנחנו בידים של הרופאים 

ואחרים שהם בסה"כ גם בני אדם וגם עושים טעויות. חוץ מזה תלוי גם 

בחולה ובגופו.יש חולים שכבר רואים המוות מול העיניים ויש חולים 

שכבר רוצים לחזור הביתה ולמשיך בחייו.

טוב אני תמיד חושבת ורוד למרות שלא הכל ורוד בחיים. בעלי התחיל

טיפול פיזיוטרפיה מפני שאחרי כל כך הרבה זמן במיטה היה לו קשה 

ללכת וכמו כן,יחד כ 10 קילו מפני שלא אכל אוכל מוצק ,רק אינפוזיה.

בנוסף לפיזיוטרפיה ,הוא איבד את הקול בגלל הזונדה וגם שמו לר 

קטטר. טוב כך הוא נראה עם קטטר,עם זונדה וגם עם חיתול. ממש

כמו תינוק. וכל שלוש שעות החלפתי לו חיתול. וכך עברו הימים ולילות.

ואני עוזרת לו לקום ,ללכת על הליכון ולעזור לו באוכל ברגע שהורידו

את הזונדה והתחיל לאכול. עדיין אין קול .לוקחים אותו לבדיקות 

אף אוזן וגרון כדי לראות אם מהשהו נפגע. וכלום לא נפגע ואחרי כמה 

בדיקות הגיעו למסקנה ועם הזמן הקול יחזור - יכול להיות בתוך יום,חודש או חודשים.

הוא כבר נראה יותר טוב ויגיעה הזמן לשיחרור. אני מבקשת שיעבור 

שיקום אבל,כרגע אין מקום בביצ חולים שיקומי וצריך לחכות. אוקי נחכה.

ויום אחת אומרים שהוא "משתפר הולך "על הליכון" ואולי ילך הביתה".

אני מתנגדת בכל תוקף ובדקה אחת ,פתאום מוציאים לו מקום ב"שוהם".

ובאותו יום מעבירים אותו לשיקום וזה נספר מחר.

חויות בבית חולים (3)

ועברו יומיים מהניתוח  מלווה בהזיות .כל כך קזה היו ההזיות שעם השיניים  הוא חתך כל החוטים המלוים

באינפוזיה או באנטיביוטיק. אני פחדתי מאוד והצוות קשר אותו למיטה שלא יעשה יותר נזק לעצמו.

כמה קשה לראות בן אדם שרק לפני כמה ימים היה חזק כמו שור, קשור למיטה כמו משוגע שמזיק את עצמו.

וברור שאחרי כמה שעות הכל עבר וחוזר לעצמו ומשתפר מצבו. מבקשים ממנו לקום ולהתחיל ללכת.

ועושה את זה רק שהזה מזיק את הניתוח. עוד לא נסגר את התפרים ואילי בגלל המאמץ הן ניפטרים

ורואים בור במקום איפה שעשו הניתוח.

הרופאים רצים וקובעים ניתוח חוזר לאותו יום. רק לפני שבוע הוא עבר ניתוח,עוד לא התושש ושוב חזר

לחדר ניתוח לפתוח את הבטן. והפעם לקח יותר שעות וכאשר הוא יצא להתעוששות ,הוא היה מורדם

ומונשם. וזה הדאיג אותי. הרופא שבא לדבר איתי ,לא הרופא שטיפל בו, אמר לי שעקב הסתברות

של שומנים במעיין היו צריכים לחתוך כ- מטר מהמעין ,לתפור אותו בחזרה וזה לא קל. כדי לעזור לו

היו צריכים להדים ולהנשים כדי שלא יהיו כאבים.

והוא נשאר כך, מנופח בכל הגוף ,בכל הגפיים, אפילו ב"בייצים".בהתעוששות נשאר כ- יומיים עד

שהתפנה מקום בטיפול נמרץ כללי. וזה קרה אחרי יומיים מעלים אותו כך לטיפול נמרץ וגם כן אחרי יומיים

מנסים להעיר אותו לאט לאט והוא מתעורר. איזו הקלה לי ולבתי שלא זזנו מבית חולים כל התקופה.

ועד שהוא הער לגמרי, שוב מעבירים אותו למחלקה ושוב אני עוברת לישון בכורסה לא נוחה של הבית חולים.

חויות מבית חולים (2)

  כן כן בעלי הושפז .כבר ברגע ראשון מכניסים לו זונדה ויהיה חבר שלו להרבה זמן.וגם מכניסים לו

קטטר שברגע ראשון עוזה לו בעיות. אני לו מבינה איך זה שדבר כזה שהצוות מכניסה לזיין של איש

כמעט כל יום ,לא יודעים בדיוק איך להכניס ,איפה ובאיזה חור להכניס וזה בדיוק מה שקרה .בנוסף

לכאבי בטן שבעלי סבל פתאום יש לו כאבים בזיין וגם דם .ואז מתברר שלא שמו במקום הנכון.

ואז מסדרים לו את הקטטר.

אחרי יומיים של כאבים מחליטים לנתח. מכינים אותו ומנתים .מה עשו אני לא יודעת רק ש"הניתוח

עבר בסדר" כך דובר .אחרי כמה שעות הוא חוזר לחדר. לילה ראשון אחרי הניתוח מתחיל הזייות: מלווה

בדיבורים לא נעימים, תגובות לא מוכרות כמו הורדות כל המכשירים שמחוברים בגוף,פצע את עצמו

וגם כן חום גבוהה.אני לא יודעת מה לעשות וגם הצוות שרק אומרים "זו תגובה של הניתוח קורה לכולם"

יכול לקרוא לכולם אבל אני לא יודעתי וגם לא מסבירים כלום.צוות המחלקה כל הזמן עסוקים במחשבים,

בלתת תרופות ולמדוד לחץ דם.הם לא מסתכלים קצת מסביב,למשפחה שדואגת,להתנהגות של החולה ,

להרגעה של המשפחה.יכול להיות שזה לא תפקידם אבל הם כן לומדים בבית ספר לאחיות ורפואה שגם 

למשפחה יש תפקיד חשוב להחלמה של החולה.

חוויות מבית חולים

היום החלטתי לכתוב  לא על העבודות שאנני מכינה ,לא על החגים

אלא קצת על דברים שקרו לי לפני חודשיים ושמאוד מתרידים אותי.

בעצם הכל התחיל בהתחלת חודש פברואר. אני עסוקה בדברים שלי 

ובעלי יושב מול הטלויזיה ורואה אחת מהתוכניות האהובים שלו.

פתאום ,הוא מתחיל להרגיש כאבים בבטן.אבל מפני שזה דבר רגיל 

שיש לו כאבים,(הוא סובל מבטן רגיזה) לא כל כך התיחסתי והמשכתי

בדברים שלי,  היה בשעה 5 אחרי הצהריים .

המשכנו את סוף היום והלכנו לישון. אבל הוא לא הצליח לישון מרוב 

כאבים ובהחלטה מהירה קמתי ואמרתי : ניסע לבית חולים!

ונסענו ב2  בלילה לחדר מיון ואחרי בדיקות :צילום חזה, בדיקה ידנית ,

בדיקת דם וכו', החליטו להשפז אותו ורק בשעה 7 העלו אותנו 

לכירורגיה ב'. ומשם יצאנו חודש אחרי ושני ניתוחים.