זאת אותה הרגשה של ריקנות, שכל אחד מאתנו חווה אי פעם לאורך
חיוו. אותה תחושה קשה שאין בשביל מה לקום בבוקר, ושאיש אינו
זקוק לנו בעולם.הרגשה של מיותרות,של עצב, של מועקה...
רובנו חשנו הרגשה ממין זה כשהיתה לנו פעם אהבה נכזבת, או
כשפיטרו אותנו מעבודה, או מתפקיד, ואולי כשאיבדנו אדם קרוב.
אך כשהיינו במלא כוחנו וצעירים יותר גם כאשר חשנו "מיותרים" החיים
הכריחו אותנו לחזור לתלם . יש ילדים שצריך לפרנסם, חייבים לקנות,
לעשות אוכל, לנקות, לחפש עבודה, בקיצור לתפקד – אנו מתיישרים
במוקדם או במאוחר ומגלים משמעות קיומית חדשה על אף משבר זה או אחר.
שימו לב מה החזיר אותנו למשמעות ולתפקוד –- לרוב היו אלו אנשים
התלויים בנו בסביבתנו. ילדים, אשה, בית, נושים. כלומר המחויבות
לסביבה מביאה בצידה תחושת משמעות.
בגיל הזהב המצב קצת שונה. לכאורה יש מעט אנשים התלויים בנו. יותר
מכך אנחנו עלולים להיות תלויים באחרים.
אבל בואו נבחן רגע השקפה זו - האומנם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה